<h1>הגהות רבינו פרץ על הסמ"ק סימן רכ"ב</h1>
<h2>דף יא:</h2>
שלא לאכול חמץ בפסח דכתיב (שמות י"ב) כל מחמצת לא תאכלו מחצי היום של ארבעה עשר אסור, וגם לוקהא) לרבי יהודה (כל שעה דף כ"ח) אבל כרת אינו חייב אלא בשבעה ימים בלבד, ומדרבנן אסור (דף י"א) באכילה מסוף ארבע שעות ולמעלה ואסור בהנאה מתחלת שש ולמעלה. [סמ"ק סימן רכ"ב]. א) וכן פסק הר' משה מיימון דלוק' ופי' מורי רבינו יחיאל דאע"ג דקיימ' לן כר' שמעון לענין אחר זמנו כדפסי' רבא מ"מ לענין קודם זמנו הלכה כרבי יהודה.
<h2>דף כח:</h2>
שלא לאכול חמץ בפסח דכתיב (שמות י"ב) כל מחמצת לא תאכלו מחצי היום של ארבעה עשר אסור, וגם לוקהא) לרבי יהודה אבל כרת אינו חייב אלא בשבעה ימים בלבד, ומדרבנן אסור (דף י"א) באכילה מסוף ארבע שעות ולמעלה ואסור בהנאה מתחלת שש ולמעלה. [סמ"ק סימן רכ"ב]. א) וכן פסק הר' משה מיימון דלוק' ופי' מורי רבינו יחיאל דאע"ג דקיימ' לן כר' שמעון לענין אחר זמנו כדפסי' רבא מ"מ לענין קודם זמנו הלכה כרבי יהודה.
<h2>דף ל.</h2>
ואם נתערב החמץ בזמנו בהית' אוסר בכל שהוא בין במינו בין שלא במינו, ורבים אומרי' דחשיב בזמנו לאסור בתערובת משהו משש שעות ולמעלה, ומיהו קבלתי מרבותי בשם רבינו יב"א דלא חשיב תוך זמנו ליאסר במשהו כי אם דוקא בשבעת ימי הפסח דהיינו מתחלת ליל ראשון עד מוצאי פסח משום דאז הוי בכרת אבל משש שעות ולמעלה אף על גב דאיכא לאו אינו אוסר במשהו כי אם בנותן טעם ויש להביא ראיה מההיא דרב דסבר ליה כרבי יהודה דחמץ גם לאחר זמנו בלאו ואפילו הכי קאמר רב דדוקא בזמנו הוי במשהו בין במינו בין שלא במינו אבל שלא בזמנו הוי במינו במשהו, שלא במינו בנותן טעם, כמו שאר איסורין דהכי סבירא ליה לרב בשאר איסורין דבמינו במשהו שלא במינו בנותן טעם, כדאיתא בפרק בתרא דעכו"ם (דף ע"ד) ובפרק כל שעה אלמא משוה רב חמץ שלא בזמנו כמו שאר איסורין אף על גב דסבירא ליה לרב דחמץ שלא בזמנו בלאו כרבי יהודה, הלכך לדידן נמי דסבירא לן כרבי יהודה מקודם זמנו דהוי בלאו כדפרישית מכל מקום לא יאסור במשהו כי אם בנותן טעם גם במינו כמו שאר איסורים לדידן דקיימא לן דשאר איסורין בין במינו ובין שלא במינו בנותן טעם, ומהאי טעמא (עיין בס"ת סימן צ"ה) יש להתיר המצה שמוצאין בה חטה או שעורהא) כיון שנאפ' המצה ערב הפסח מבעוד יום אף על גב דנאפת לאחר שש שעות כדפרישית וכן צלי שנצלה בערב הפסח מבעוד יום יש להתיר מהאי טעמא, ומיהו אם חזרו וחממו את המצה או את הצלי בעוד שיש שם החטה או השעורה משנכנס יום טוב אסור דחוזר ונותן טעם בזמנו דהוי במשהו אף על גב דאותו משהו דבלעה מבעוד יום אינו חוזר וגיעור שכבר נתבטל מכל מקום כיון שהחטה עודנו במצה או בצלי משנכנס יום טוב נותנת טעם משהו מיהו על ידי חמום ומיהו חימום דכלי שני אין לחוש ולפי זה הא דמחמרינן טפי גבי חמץ היינו משום דאיכא תרתי כרת ולא בדילי אינשי מיניה, ועל המצות שנאפות תוך הפסח ומצאו באחת מהן חטה וכן כל חמץ נוקשה ועל ידי תערובת אפילו חמץ טוב מותר להשהותן כיון דאינו בבל יראה לפיר' רבינו תםב) וקדרות של חרס משהין אותן עד לאחר הפסח כשמואל. [סמ"ק סימן רכ"ב]. א) ועל חטה שנמצאת בתוך המצה אפויה אם היתה האפייה קודם הפסח אפילו לאחר שש שעות של ארבעה עשר מותר על ידי קליפה (ש"ע ע"י נטילה) כדפרישית לעיל משום דהוי שלא בזמנו רק שלא יחממוהו משנכנס הפסח בעוד שהחמה שם אבל אם נאפה תוך הפסח דהיינו בזמנו יש אוסרין כל המצות שנאפו עמה בתנור, ואומר אף על גב דקיימא לן דריחא לאו מילתא היא במעשה דתנור כי אם במעשה דפטום, כדמוכח בעכו"ם בההיא דתנור שהסיקוהו ברימון של תרומה נהי דלאו מילתא היא לחשב נתינת טעם, מכל מקום משהו מיהא איכא, ומיהו גם לפי דבריו נראה שאם נאפה יחד בכירה שקורין פוי"ד אין לאסור כי אם אותה מצה ולא האחרות דלא שייך ריחא כי אם על ידי תנור המכוסה למעלה, ואפילו אותן המצות שנוגעות באותה מצה אשר שם החטה מכל מקום שרי שהרי גבי חלב דמפעפע מוכח פרק כל הבשר דאיסור הבלוע בחתיכה אינו הולך מחתיכה לחתיכה כי אם על ידי רוטב, ויש מתירין אפילו אותה מצה על ידי קליפה משום דחמץ אינו מפעפע ונראה לאסור אותה מצה ולהתיר האחרות אפילו בתנור עכ"ל. [הגהות ר"פ לסימן רי"ט]. ב) ומיהו במשנה דבודקין פסקו התוספו' דאסור להשהותן אף לפירוש רבינו תם מההיא דשיאור ישרף, ועוד יש ראיה מההיא כותח דבירושלמי עכ"ל.
ועל הדגן שצמח (שקורין רי"בוליידו"ש בלע"ז) אומר מורי רבינו יחיאל מפארי"ש שזהו חמץ גמור דהיינו דקאמר תלמודא בפרק כל שעה דאחמיץ במחובר שפעמים שחמוצו בא בעוד שהתבואה מחוברת מחמת גשמים שיורדין בעת הקציר ופעמים שבא בתלוש, ואם ימצא מעורב מאותו שצמח צריך לבררו יפה יפה עד שיהא בו ששים מאותם שלא צמחו אע"ג דהוי יבש ביבש משום דיהבי טעמא בשעת אפייה, וצריך שתהא האפייה קודם הפסח דאי בפסח אפילו כל שהוא אסור (עיין לעיל סימן רי"ט), על כן נכון ליזהר שלא יהא כלל מאותה חטה שצמחה מעורב בתבואה של פסח, לפי שרגילות הוא לאפות מצות תוך הפסח ולא דמי לבשר מליח הישן שמתירין בפסח דהתם אפי' אם נשאר משהו חמץ בעין על הבשר מכל מקום הרי מעבירין אותו כשמדיחין הבשר כדי לבשל, אבל הכא כשהוא מעורב בתוך התבואה אותה שצמחה הרי היא לעולם שם לפי שהוא מתערב בשעת הטחינה ושוב אי אפשר להפרידו, ולפי זה אין לאכול בשר מליח ישן אפילו בצלי בפסח אם לא שהדיחוהו קודם.
ועל הקטניות כגון פויי"ש ופול"י ורי"ש ועדשים וכיוצא בהם רבותינו נוהגים בהם איסור שלא לאוכלם בפסח כלל, וכן נראה כמדומ' ששמעתי על הפולי' שלא לבשל' בפסח כי אם במים רותחים מתחלת נתינתן בקדרה, וגדולים נוהגים בהם היתר, ומורי רבינו יחיאל היה נוהג לאכול בפסח פול הלבן שקורין פוויי"ש וגם היה אומר כן בשם גדולים, ומביא ראיה דאפילו באורז דחשיב ליה רבי יוחנן בן נורי מין דגן לגבי חימוץ, קאמר תלמודא לית דחש לה להא דרבי יוחנן מיהו קשה הדבר מאד להתיר דבר שנוהגין בו העולם איסור מימי חכמים הקדמונים דמסתמא לא נהגו בו איסור מחמת חימוץ עצמו דלא טעו בדבר שהתינוקות של בית רבן שלמדו ההלכה יודעין דאיכא בהדיא בפסחים דאין בא לידי חימוץ כ"א מה' המינין, ולכך נראה לקיים המנהג ולאסור כל קטנית בפסח, ולא מחמת חימוץ עצמו כי טעות הוא לומר כן אלא מטעם גזירה הוא דכיון דקטנית מעשה קדרה הוא, ודגן נמי מעשה קדרה הוא כדייסא אי הוי שרינן קטנית אולי אתי לאיחלופי ולהתיר דייסא, כיון דאידי ואידי מעשה קדרה הוא, וגם מידי דמידגן הוא כמו חמשת המינים, כדאיתא בפרק השוכר את הפועלים דקרי לקטנית מידי דמידגן וגם יש מקומות שרגילים לעשות מהם פת כמו מחמשת המינים ולכך אתי לאיחלופי לאותן שאינן בני תורה ולא דמי למיני ירקות כגון כרוב וכרשין וכיוצא בהן דהנהו לא דמי כלל לדגן ולא אתי לאיחלופי ומנהג הגון הוא ליזהר מכל קטנית כדפרי', ואפילו מחרדל משום דהוי מידי דמידגן, אף על גב דתלמודא שרי אורז זהו דוקא בימיהם שהיו כולם בקיאים בהלכות איסור והיתר, אבל עכשיו בדורות אחרונות ודאי יש לגזור כדפרי', וגם זה הטעם פירש רבינו סעדיה גאון גבי דין יולדת שחילק בין דורות הראשונים לדורות אחרונים, ואפילו ליתנם במים רותחין מתחלה יש לאסור דילמא אתי לאחלופי לתתן במים קרים.
ועל הדבש נראה דאסור בפסח, לא שנא בעיניה ולא שנא שלא בעיניה ולא שנא על ידי משקה שקורין מיאצ"ה לפי שרגילין לערב בו קמח או סולת, ומיהו אותו דבש שמוציאין מן הכוורת שיודעין שאין בו תערובת היה נראה להתיר ומכל מקום נכון לאסור דלמא אתי לאחלופי כי ההי' דאמרינן יאמרו כל הסריקי' וכו' (ש"ע המנהג במדינות אלו שעושין מע"ד מאותו שמביאים בחביות מן הכוורת) ומהאי טעמא נראה לאסור התאנים לפי שרגילין לערב בהם סלת כשמתקנין אותן ואע"ג דהרבה תאנים יש שאין מתקנים בסלת, הא והא איתא כי אומרים שהתאנים השמנות אין צריכין תיקון סולת אבל הרקות והכחושות מתקנין אותם בסולת וגזרינן הא אטו הא.
וכל דבר (עיין בספר התרומ' סי' נ"ה וכל הסוגיא מפלפולו ז"ל) שנתבטל קודם הפסח ביותר מששים אין אסור לאוכלו בפסח ומזה הטעם אנו מתירין בשר שנמלח קודם הפסח אע"פ שלא דקדקוא) במליחתו, וכן עור האווז שנמלח מותר מהאי טעמא, אך שומן האווז שהותך קודם הפסח אסור בפסח לפי שמהתכין אותו במחבת, ופעמים שעושין באותו מחבת חמץ בעין כגון מים וקמח ונמצא המחבת בלועה מחמץ בלא ביטול וחוזרת ונותנת טעם בשומן האווז הנתון לתוכה, ומיהו אם ודאי לא היתה המחבת בת יומא כשהתיכו בה את השומן מותר אפי' למאן דאסר בפסח נ"ט לפגם הואיל וזה היה נתינת טעמו קודם הפסח, ומיהו דוקא שבשעת התכת האווז נתן דעתו לזה לשם פסח, אבל אם התיך השומן סתמא לאכול קודם הפסח אעפ"י שעכשיו אומר ברי לי שלא היתה בת יומא מכל מקום אסורה בפסח דמלתא דלא רמיא עליה דאינש בשעת מעשה לאו אדעתיה, דמהאי טעמא אוסר בירושלמי (דפרק כל שעה דף כ"ט) מצה ישנה אפי' אליבא דב"ה דקאמר מכיון שעשאה ל' יום קודם הפסח בידוע שלא דקדק בה, וכן יש לאסור אותן בני מעים מלוחים כמו הדרא דכנתא (שקורין שלניני"ץ בלע"ז) שרגילים לחולטן בחמין לפי שחולטין אותן בתוך הקדרה שהיא בלועה מחמץ בעין כדפרישת מ"מ אותו בוסר שדכין אותו במדוכות קודם הפסח (ש"ע מתיר אפילו נעשה בפסח אם היה הכלי נקי) מותר בפסח ואעפ"י שהמדוכות מחומצות מחמץ שמערבין עם המורייס משום דהוי צונן ואין בו כח להפליט ואפי' אי פליט משהו בעלמא הוא דפליט ונתבטל קודם הפסח מידי דהוי אכרישין ובצלים שחתכן בסכין חולבת ונתנן עם הבשר כדפי' רבי' ברוך וחטה הנמצאת במעי התרנגולת אף על גב דלענין טומאה (אהלות פי"א) הוי עיכול לענין אסור לא הוי עיכול ואוסר במשהו אם נתבשלה אך בצליה או במליחה רבינו יב"א ורבינו נתנאל וכמה גדולים מתירין אותה בקליפהב) ונותן טעם (עכו"ם דף ס"ח) לפגם מזה פסק רבינו יהודה דמותר אפי' בפסח וה"ר יוסף דבינדי"ט אסר ליה בפסח (ש"ע וכן נוהגין). [סמ"ק סימן רכ"ב]. א) ועל דגים מלוחים שקורין הרינג"ש ועל בני מעים שנמלחו קודם פסח מותרי' כמו בשר מליח שנמלח קודם הפסח אבל היכא דאיכא לספוקי שנמלחו בתוך הפסח אסורין וכן לענין גבינה, מיהו נהגו העולם שלא לאכול לא גבינה ישנה ולא בני מעים מלוחים בפסח, ושמא היינו משום שרגילות לאוכלן בלא שום הדחה משא"כ דגים מלוחים וגבי בשר נמי צריך הדחה אפילו לצלי ליכא משום חששא שמא יש בו עדיין חמץ משהו בעין. ב) והגדולים מאיבר"א אוסרין אותה אפי' במליחה, וכן הרב רבינו טוביה אך בספר רבינו ברוך מתירו במליחה ואוסרו בצליה דאמרינן דאינו מפעפע בלא רוטב ולא שייך פעפוע כ"א בחלב או בשומן כדאמרינן פרק גיד הנשה שאני חלב דמפעפע ומ"מ בצלי שלנו אסור לפי שהופכין אותו ומוליך הטעם בכולו כמו ע"י רוטב ומהאי טעמא אפילו יש כמה עופות בשפוד כולן אסורו' אבל במליחה שאינו זז ממקומו לא שייך האי טעמא ולפיכך מותר אפי' אותו עוף עצמו ע"י קליפה (ש"ע אותה חתיכ' שנמצ' החיט' עליה אסורה כולה והאחרות בעו קליפה ואם רוצה יכול למכור הכל לעכו"ם, אע"ג דאין נוהגין כן בשאר תערובות חמץ ובצלי הכל אסור) ולאפות המצות תחת הטרפ"א נראה דאסור ואף על פי שמשים גחלים לוחשות על הטרפ"א משום דאין האש שעל גבי הטרפ"א שולט מיד בעליונה של מצה ואתי לידי חימוץ ויש נוהגין היתר שמחמם הטרפ"א קודם וגם טוענין אותו בגחלים לוחשות מקודם וגם מזה יש להחמיר ולהזהר דילמא אתי למיעבד בלי חימום הטרפ"א ובלא גחלים עליה מתחילה כמו שרגילים לעשות בשאר ימות השנה, ולענין דיעבד צריך עיון שמא האור שולט במצ' קודם שיעור הילוך מיל, ומ"מ נכון להחמיר.
<h2>דף ל:</h2>
אמרינן התם סכינים בפסחא מאי עבדינן בהו, ומסיק הלכתא אידי ואידי ברותח (פיר' בין קתא ובין פרזלא) ומאני דקוניאא) אסורים, פי' רבינו תם היתוך זכוכית בתוך כלי חרס, אבל היתוך עופרת יש לו דין כלי מתכות להתירו בהגעלה בפסח. [סמ"ק סימן רכ"ב]. א) דריש מרימר קוניא (פירוש כלי חרס המחופין באבר) בין חיורי בין ירוקי בין אוכמי שרי והנ"מ לענין יין נסך שתשמישו על ידי צונן אבל לענין חמץ בפסח שתשמישו בחמין כולהו אסור, כך פירש רש"י, אבל רבינו תם פירש מחופין באבר יש לו דין כלי מתכות ומותרין בהגעלה לענין חמץ בפסח ורבינו יצחק אלפס כתב דלית הלכתא כמרימר בירוקי' דקימ' לן כרב זביד דאמר ירוקי אסירי משום דמצריף, ואמר מהר"ף להתירן בהגעלה כרבינו תם, אך נהגו העולם שלא להשתמש בפסח בשום כלי חרס ישן וגם כלי זכוכית הישני' היה אוסר רבי' יחיאל משום דמדמי להו תלמוד' לכלי חרס ופעמים ששורין בה פת ובולעין כמו כלי חרס.
פי' רבינו ברוך דאע"ג דאין מכשירין כלים גבי שאר איסורין כל זמן שהם בני יומן משום דהדר ובלע, מכל מקום לענין פסח שרי להכשיר אפילו בני יומן רק שיהא קודם ארבע שעות משום דאיכא שלשה נותנין טעם קודם שיבא לידי איסור חמץ וכו', כדאי' בספר התרומה מיהו זהו דוקא כשמכשירין כלים של חלב לבדן, וכלים של בשר לבדן ביורה אחרת, אבל אם בא להכשיר הכל ביורה אחת שניהם, אז צריך להמתין שלא יהיו בני יומן לכל הפחות הא' מהם או של בשר או של חלב ואז יהיה כל אחד כדמעיקרא, של בשר בשר ושל חלב חלב דאותו שאינו בן יומו אינו אוסר אותם של בני יומן לפי שהוא פגום וגם אותו שהוא בן יומו אינו אוסר אותם שאינן בני יומן לשוויה כדידיה משום דאיכא שלשה נותני טעם כדפרי' גבי קערות שהודחו במחבת, אבל אם שני הכלים של בשר ושל חלב שניהם בני יומן והגעילן ביורה אחת אפילו קודם ד' שעות אסור אפילו בדיעבד, דנהי דמשום חמוץ ליכא מכל מקום איכא משום בשר בחלב, ששניהם נותנים טעם זה בזה לשבח, וע"כ נהגו העולם להמתין להגעיל הכלים גם לענין הפסח עד שלא יהיו בני יומן משום חששא דבשר בחלב כדפריש' לפי שרגילין להכשיר כלי בשר וכלי חלב יחד.
וכל כלי שנשתמשו בו חמץ בצונן משתמש בו מצה חוץ מבית שאור ומבי' חרוסת שחימוצן קשה דאין משתמשי' בהן מצה עד שיגעילו, ויש מחמירין אף בהגעלה לאסור אך לא משמע כןא) ובעריבות (ועיי' ברא"ש ק"ל) ובתיבות שלשין בהן חמץ אפילו ניקרו אותן בטוב לגמרי אין נותנין לתוכן המצות חמות וצריך לתת מפה או סדין להפסיק ביניהם ובין העריבה, ונכון לטוחן בטיט או ליתנן לגוי משום דרוב פעמים אי אפשר לנקרם שלא ישאר כזית בין הכל. [סמ"ק סימן רכ"ב]. א) ומיהו בתוספות כתוב כי לבסוף אסר רבינו תם אפילו בהגעלה וכן היה נוהג רבינו יחיאל לקנות מדוכה חדשה בפסח ולא היה רוצה להשתמש בישנה (פיר' בהגעלה) משום דהוי כבית החרוסת ועוד פירו' בתוספות דדוקא לענין חמץ בפסח היה אוסר רבינו תם אפי' בהגעלה אבל לענין איסור אחר כגון אותן מדוכות של עכו"ם ישנות דאין האיסור כ"א משום שמנונית דאיסור' היה מתיר רבינו תם בהגעלה בשאר ימות השנה בלא פסח אבל בפסח אפילו דידן אסורות אפילו בהגעלה כדפרישית ובשם רבי' טוביה מבינ"א שמעתי שהיה מתיר הישנות בהגעלה ע"י קליפה שמקלפין אותו בכלי אומנות של ברזל (וכן הוא בש"ע ושל מתכת נוהגין ללבנו לכתחלה לבון כל דהו דהיינו שישרוף עליו קש מבחוץ מיהו סגי ליה בהגעלה אם אין בו גומות) ונכון להחמיר כדברי רבינו יחיאל היכא דאפשר.
<h2>דף לז.</h2>
ואין עושין סריקין המצויירי' בפסח מפני שהאשה שוהה עליהם ומחמצת בעת עשייתן ואפי' בדפוס גזירה שמא תעשנו שלא בדפוס. [סמ"ק סימן רכ"ב]. מיהו אומר ריב"א דקיימ' לן הלכה כר' יוסי דאמר עושין סריקין כעין רקיקין פירש עושין סריקין מצויירין כעין רקיקין טינב"ש בלע"ז דאז אין לחוש בחמוץ בשהיית ציורן, וע"ז סומכים העולם לצייר המצות מפני שעושין אותן עכשיו כעין רקיקין ווילגאר"א בלע"ז.
<h2>דף לט:</h2>
אין שורין את המורסן ומניחין לפני התרנגולין מפני שמחמיצין אבל חולטין להם ברותחין ומיהו נהגו העולם שלא לחלוט שמא לא ירתיח יפה יפהא) ולא ילעוס אדם חיטים ליתן ע"ג מכתו מפני שמחמיצין. [סמ"ק סימן רכ"ב]. א) נהגו העולם לאפות קמח סלת בתנור לצורך התינוקות לעשות ממנו פפ"א בלע"ז וסומכין על הא דאמרינן פרק כל שעה דאפוי אינו בא לידי חימוץ, ומיהו קשה מהא דאמרינן בפרק כל שעה לא לימחי אינש קדרה בקמחא דאבישונא דילמא לא בשיל שפיר ואתי לידי חימוץ (פירש לא יערב קמח בתוך התבשיל) בקמחא דאבישונא (פי' קמח קליות שנאפ' בתנור) ואפי' הכי קאמר דחיישינן דילמא לא בשיל שפיר (פי' שלא נאפה הקמח בטוב) לפי שאין יכולין לעמוד על אפיית הקמח שיהא כראוי והא דאמרינן האפוי אינו בא לידי חימוץ היינו דוקא כגון פת וכיוצא בו שגמר אפייתן ידוע, כך נראה לפי הדומה, ואם כן יש לאסור כמו כן סולת האפוי מהאי טעמא ויש דוחים לומר דדוקא בקמח קליות הוא דחיישינן דילמא לא בשיל שפיר אבל קמח סולת דלאו דקליות לא חיישינן, מיהו נראה הא דנקט קמח קליות משום אורחא דמילתא נקט ליה דאין רגילות לאפות קמח אחר רק של קליות לפי שנלקטו בעוד שהתבואה לחה הוא הדין בקמח אחר, וכן משמע בקונטרי' דפירש ואפי' בקמחא דאבישונא, וכן סברא לומר כן כי מי יוכל לעמוד על גמר אפייתו, ויש שעושין אותו פפ"א על ידי הרתחה שמערבין הסולת בשעת הרתחת החלב, ומיהו איכא למיחש דילמא ניח' מרתיחת החלב ולאו אדעתיה ועוד יש נוהגין היתר ע"י חלב לחודיה בלא תערובת מים כלל ואפילו בלא רתיחה משום דמי פירות אין מחמיצין, וגם בזה איכא למיחש דילמא יערב מים תחילה והדרך הנכון לעשותו ממצה אפויה מפוררת.
ודגן שנפל עליו מים אסור למוכרו לגוים אלא ימכרם לישראל שיאכלם קודם הפסחא) ודלף היורד טיף טיף על העיסה או על דגן אינו בא לידי חימוץ. [סמ"ק סימן רכ"ב]. א) ואע"ג דאמרינן תטיל לצונן דאז לא תחמיץ גבי חלה איכא למימר חטים שאני אי נמי נהי דאין מחמיצין בעודן במים מ"מ לאחר שעלו מן המים מחמיצין עכ"ל.
<h2>דף מב.</h2>
ואין לשין אלא במים שלנו, ויש מחמירין לשאוב המים בין יום ובין לילהא) ומורי הרב רבינו יצחק אומר לא נתנה תורה למלאכי השרת, ועוד דהוי ליה למיתני שלנו כל הלילה, אלא אין לינה רק מחצי הלילה עד עמוד השחר, והטעם לפי דעתי משום דאז רוח צפונית מנשבת עד הבקר והכי נמי אמרינן גבי קדשים ומים שלנו שנתערבו במים שלא לנו התיר רבינו יהודה אחרי שנתבטלו ברוב קודם הלישה חד בתרי, ואם לש אדם במזיד (וכן פי' ריב"ן בפירושו דפסחים) קודם היום ישרפו המצות, או יאכלם או ימכרם לגוים קודם ארבע שעות של יום ארבעה עשר, ואם לא יוכל אדם למצא מים שלנו בשום ענין ילוש במים שלא לנו, וכן אם נתחלפו לו בשוגג מים שלנו בשלא לנו נראה דמותר דלא אסרו ליה רק בעברה ולשה ולא תלוש בחמה וגם לא ביום המעונן אפי' במקו' שאין חמה זורחת דיומא דעיבה (יומא כ"ח) כול' שמש' וטוב שלא להוליך המים בחמה או תחת הרקיע ביום המעונן אא"כ מכס' אותו במפה ונראה שאין לחוש רק שלא לשהו' זמן מרובה, ומ"מ יש ליזהר אפי' לפי שעה. [סמ"ק סימן רכ"ב]. א) ויש מחמירין לאסור כשנשאבו מבעוד יום אף כי לנו אחרי כן כל הלילה (ש"ע שואבין מבעוד יום סמוך לבין השמשות או בין השמשות) ומיהו מדלא הזכיר כי אם הלינה שמע מינה דאין לחוש מתי נשאבו רק שלנו כל הלילה לכתחילה או רוב הלילה לכל הפחות רק שיהא אותו רוב אחרון של לילה כדי שיהא עמוד השחר אחריו בכלל הלינה, ונכון ליזהר להמתין ללוש עד שיאור היום הרבה פן יטעו באור הלבנה.
<h2>דף מח.</h2>
ואין לשין יותר מה' רביעי' קמח וטוב ללוש פחות, והסל (חלה פ"ב) או כלי אחר מצרפן לחל'א). [סמ"ק סימן רכ"ב]. א) רק שיהא לכלי בית קבול שיהו כל המצות תוך מחיצו' הכלי ולא למעל' מן המחיצות משום דאיבעי לן אי אויר כלי ככלי דמי או לא ואם עוברות למעלה מן המחיצות יפרוש עליהם סדין או מפה ויכסה אותן דאין לך כלי גדול מזה וכן נהגו.
